40 זה ה 6 החדש – אל תאבדו את הילד שבכם!

מאז שהחלמתי ממחלת הסרטן אני חוגג כל שנה שני ימי הולדת. את יום ההולדת המקורי, ואת היום מאז שהחלמתי, שבו נולדתי מחדש.
עכשיו כשאני חוגג את יום הולדת 40 ויום הולדת 6 זאת הזדמנות מעולה לבחון איך ראיתי את החיים בתור ילד קטן ואיך אני רואה אותם היום.

כשהייתי בן 6 כל מה שעניין אותי היה לשחק. אם זה כדורגל עם החברים, עם הצעצועים שקנו לי, כל מה שעשה לי כיף. לא היו לי שום דאגות.
בגיל 40 שמתי לב שהרבה מהדאגות שלי הן רק אצלי בראש, ובגלל זה המון פעמים אני מפסיק לשחק. היום אני מבין שהחיים הם חוויה שבכל רגע צריך להסתכל עליה כמו הילד ההוא ולדאוג להיות מוקף בכמה שיותר משחקים.

כשהייתי בן 6 צעקתי על ההורים שלי, כעסתי עליהם, רבתי איתם, ולפעמים אפילו שנאתי אותם. לא הבנתי למה הם שמים לי גבולות ולא נותנים לי להיות מי שאני רוצה להיות!
בגיל 40 אני מבין שאני מי שאני בזכותם! אני זוכר לחבק אותם בכל הזדמנות, להוקיר להם תודה על שלא ויתרו עלי, להשתדל לא לכעוס עליהם ולזכור שכל רגע איתם הוא טהור ואי אפשר לדעת מתי הוא ייגמר.

כשהייתי בן 6 רבתי עם חברים שלי לכיתה, הייתי ברוגז, עשיתי עליהם חרם, ולפעמים אפילו ניתקתי איתם קשר בלי לחשוב יותר מדי.
בגיל 40 אני מבין שאלו שנשארו איתי עד היום למרות הכל הם חברים אמיתיים שאסור לוותר עליהם בשום אופן, ואני דואג לשמור עליהם בכל כוחי. היום אני מבין שאין נכס גדול יותר בחיים מחברים ומשפחה.

כשהייתי בן 6 האמנתי בכל ליבי שכשאגדל אהיה כל מה שארצה. כבאי, רופא, טייס, אסטרונאוט. כל מה שהדמיון שלי חשק בו היה מבחינתי מציאות ודאית.
בגיל 40 אני מבין שלא טעיתי, פשוט איפה שהוא בדרך הפסקתי לדמיין את החלומות שלי. היום אני מבין שאם אני מסוגל לראות משהו כמציאות אין שום סיבה שהוא לא יקרה. כל מה שצריך זה לא לוותר ולהאמין.

כשהייתי בן 6 הייתי בטוח שדמי כיס זה מהות החיים. אם זה בפסח, בחנוכה, או בכל פעם שהייתי פוגש את סבתא שלי. הייתי מחכה בקוצר רוח ליום הזה שיגיע.
בגיל 40 אני מבין שאני לא אמות עם הכסף הזה, אבל החוויות שאני יוצר לעצמי בדרך משאירות אותי כל רגע בחיים.

כשהייתי בן 6 היה נדמה לי שהחיים הם לנצח, ועשיתי מה שבא לי, איך שהתחשק לי, בלי לחשוב יותר מדי על ההשפעות וההשלכות של כך.
בגיל 40 אני מבין שלחיים יש תאריך תפוגה. ושכל שנייה היא מתנה שלא תחזור לעולם. ושאם אני לא אנצל כל רגע ואעשה מה שאני הכי אוהב ומה שהכי מדויק לי, לא בטוח שאני באמת אפתח את המתנה הזאת עד תום.

כשהייתי בן 6 הייתי בטוח שכולם נגדי. שמכריחים אותי ללכת לבית הספר, לצחצח שיניים, אומרים לי מה לעשות, מצווים עלי ללכת לישון, מחליטים מה נכון וטוב ולי ומה לא. תוקעים לי את החיים.
בגיל 40 אני מבין שהכול זה עניין של מה הסיפור שאני מספר לעצמי. שאין באמת את מי להאשים, ואני האחראי הבלעדי על הבחירות שלי. שההחלטה אם אני אסבול את החיים האלו או ירקוד אותם היא רק שלי.

כשהייתי בן 6 האמנתי שאהבה זה כשאתה מושך למישהי בשיער, מרביץ לאחים שלך, או משפיל חלשים ממך. כל דבר שתופס את תשומת הלב שלהם ומראה שאני קיים.
בגיל 40 אני מבין שאהבה אמיתית בכלל לא קשורה אליך, היא לראות את האחר ולתת לו כבוד ומרחב. גם אם הוא לא רוצה אותי, לא חושב כמוני או לא נותן לי את היחס שאני זקוק לו באותו רגע.

כשהייתי בן 6 האמנתי שכמה שאנשים יותר צוחקים ממני זה חותמת לכך שאני יותר שווה ויש לי ערך בעולם הזה. גם אם הצחוק הזה היה הרבה פעמים על חשבוני.
בגיל 40 אני מבין שאם אני לא מרגיש שווה ובעל ערך בעיני עצמי, ואוהב את עצמי על סך חלקיי, אף אחד או אף צחוק לא יוכלו באמת לפצות אותי על זה.

כשהייתי בן 6 האמנתי שלהיות ילד זה סוג של כלא, וכבר השתוקקתי להיות חופשי כמו המבוגרים.
בגיל 40 אני מבין שהחופש האמיתי הוא כשאני מתחבר אל הילד ההוא.

המון פעמים בחיים שפטתי את הילד שהייתי וכעסתי עליו, על מי שהיה ומה שעשה. היום אני יודע שהילד שבי הוא חלק בלתי נפרד מהזהות שלי. ושאם אני רק אקשיב לו, אקבל אותו ואחבק אותו חזק, אני אזכר מי אני באמת. ואין גבול לאן החיים יוכלו לקחת אותי.
אל תאבדו את הילד שבכם.

אוהב אתכם, אייל אלטויל.