מה עושים עם בלבול באמצע ההרצאה?

כל כך הרבה דברים יכולים להוציא אותך משיא האנרגיה – טלפון שמצלצל, תקלה במיקרופון, שכחת לרגע איפה היית בטקסט וכו'.
ואיך מתאפסים חזרה? האם צריך להסוות את זה או למנף את הרגע של המבוכה כדי להכניס מחדש אנרגיות גם לקהל?

בואו רגע נתחיל מהבסיס, למה זאת בכלל אמורה להיות בעיה שקורית 'תקלה' על הבמה? האם ביום יום כאשר אתם מדברים עם מישהו ושוכחים מה רציתם להגיד, הטלפון מצלצל באמצע השיחה, או שקורה משהו שקוטע את רצף השיחה, אתם נכנסים ללחץ? האם אתם מתחילים להזיע, לא יודעים מה לעשות ומפסיקים לתפקד? האם אתם מתחילים לחשוב 'מה הצד השני חושב עליי עכשיו' ו'איך אני נראה בעיניו' או שאתם פשוט אותנטים למצב, מגיבים לסיטואציה, ולאחר מכן ממשיכים את האינטראקציה עם הבן אדם השני כרגיל?

התשובה היא כמובן שאתם אותנטיים, מגיבים למצב וממשיכים את האינטראקציה.

אז למה על במה זה כל כך שונה?

יש משהו בבמה שגורם לאנשים להילחץ, לרצות להיות מדויקים במאה אחוז, לא לעשות אף טעות, לחשוב שאם משהו קרה לא כמו שהם תכננו, או כמו שהם חושבים שהם אמורים להראות, אז כל ההרצאה נהרסה והעולם חרב. במילים אחרות, הם מחפשים להיות מ-ו-ש-ל-מ-י-ם.

זה נכון שיש לנו אחריות כשאנחנו על במה, שאנשים מסתכלים עלינו, ושחשוב להעביר את ההרצאה והמסר בצורה עניינית וטובה, אבל יש הבדל שלם בין זה, לבין התחושה שאתה חייב להיות מושלם בכל רגע ורגע.

כשאתה מחפש להיות מושלם על הבמה (ובכלל בחיים), אתה שם לעצמך משקולות על הכתפיים, שגורמות לכל פעולה וצעד שלך להיות בלתי אפשריים להכלה, מה שגורם ללחץ מיותר בכל פעם שקורה משהו לא כפי שציפית לו.

איפה בחיים זה באמת קורה? האם בכל חייכם, פגשתם בנאדם אחד מושלם, שלא טועה, שלא קורות לו פאדיחות, שלא אומר משהו לא במקום?

כמובן שלא! אין דבר כזה בן אדם מושלם, וכמובן גם הקהל שלכם הוא לא כזה, ולכן הוא לא מצפה מכם להיות כאלו. הכל אצלינו בראש!

אז הדבר הראשון שצריך לעשות, הוא קודם כל לשחרר מהראש את התפיסה שאנחנו חייבים להיות מושלמים על הבמה. ברגע שעושים את זה, כבר חלק גדול מההתמודדות עם תקלות הופך להרבה יותר קל.

תהפכו את המילה מושלמים לשלמים – שלמים עם עצמכם באותו הרגע, שלמים עם מה שקורה, שלמים עם התקלות. זה יוריד מכם המון סטרס, וגם הקהל ירגיש שהכל חלק משלם אחד.

ברגע שקורה משהו לא צפוי על הבמה אין מה להסוות את זה, להיפך! כשאנחנו שמים את 'הפיל' במרכז ומדברים עליו במקום להסתיר, אנחנו שוברים את המבוכה, מורידים מעלינו את הלחץ של 'אלוהים מה קרה עכשיו!', וגורמים לעניין להרגיש כמשהו קליל, ולא כאיזה דרמה שהתרחשה כרגע.

איך עושים את זה? אפשר בכמה דרכים:

1. להיות אמיתיים – פשוט להגיד לקהל בכנות:
"שכחתי את הטקסט"
"חברים אני מבקש לכבות
פלאפונים זה ממש מפריע"
וכו'.

2. הומור – אפשר פשוט לצחוק על הסיטואציה או על עצמנו באותו רגע. למשל אם טלפון מצלצל בקהל, אפשר להגיד משהו כמו: "חברים, אני שם לב שלמישהו מצלצל הטלפון, ואני לא חושב שזה הוגן שרק אחד יפתח את הטלפון, אז תרגישו חופשי כולם לפתוח פלאפונים ולענות לשיחות". או אם לצורך העניין, שכחתי טקסט, אני יכול להגיד משהו כמו "וואי שכחתי מה רציתי להגיד, עד שאני אזכר, שכל אחד יפנה לבן אדם שלידו ותעשו היכרות. קחו את הזמן למה בגיל שלי זה לפחות 20 דקות להיזכר".

אין מה לנסות 'לטאטא מתחת לשטיח' רגעים כאלו, להיפך! מנפו אותם לטובת ההרצאה.

הקהל מתחבר לרגעים אותנטיים של תקלות, פאשלות, שינויים לא צפויים, כי זה גורם לו לראות שעומד מולו אדם אנושי, כמוהו, ולא סופרמן. זה יוצר חיבור רגשי, הזדהות, והערכה למרצה.