הסיפור שלכם הוא לא אתם!

אני נתקל בהרבה התנגדויות בעניין כתיבת הרצאה עם לקוחות שאני עובד איתם. התנגדות יכולה להיות דבר נפלא לטעמי, בתנאי שאתם מסכימים להכיר בה, להסתכל עליה באומץ ולהתמודד עם הפחד שלכם בעקבותיה. התנגדות היא הזדמנות! ואם תנצלו אותה, היא תגרום לכם לגדול, לצמוח וההרצאה שלכם תהיה עמוקה יותר בזכותה.

מכל ההתנגדויות שבהן נתקלתי, יש התנגדות אחת שאני חווה מאנשים שוב ושוב ושוב, כזאת שהם מתקשים מאוד לשחרר, והרבה פעמים היא פוגמת בסיפור שלהם ואפילו באומץ שלהם להוציא אותו לאור. ההתנגדות הזאת היא (ואני משתמש במינוח שבו הם משתמשים): "אני לא רוצה שהסיפור שלי יגדיר את מי שאני".
כלומר, אם לצורך העניין מישהו על כיסא גלגלים עושה הרצאה על צמיחה מתוך ההתמודדות שלו, הוא מפחד שהוא יוגדר ויתוייג כנכה בעקבות מצבו.

אני חייב להגיד שלי אישית הפחד הזה מאוד מוכר… אחרי תקופה ארוכה שהופעתי עם הרצאת הסטנדאפ שלי "הסרטן מת מצחוק" בארץ ובעולם, כתבתי ספרים בנושא, עשיתי סדנאות, ליוויתי חולי סרטן בהתנדבות, כתבתי סדרה על ההתמודדות שלי עם המחלה ועוד, חלחל בי פחד גדול שככה יתייגו אותי כל חיי –

אייל חולה הסרטן!

הרגשתי כמו שחקן בסדרה מצליחה שכולם מזוהים עם הדמות שלו, ועכשיו יהיה קשה לו לעשות עוד משהו אחר בחיים (להבדיל אלף הבדלות, קחו למשל דמויות בסדרות כמו 'סיינפלד', 'חברים' וכו' שהדמויות שם תוייגו למשך שנים ואפילו עשורים), מה עכשיו אני אהיה חולה הסרטן כל חיי? אין בי שום דבר אחר?

אבל למה בעצם אני ואנשים בכלל מפחדים כל כך שהסיפור שלהם יגדיר אותם?
האם באמת יש לזה בסיס או שזה בעיקר אצלינו בראש?
בואו נחשוב על זה רגע…

כאשר מישהי מתגרשת מבעלה, האם היא מעכשיו גרושה לכל חייה? זה מה שמגדיר אותה?… האם היא לא יוצאת עם עוד גברים? האם אין סיכוי שהיא תתחתן שוב? האם אין לה חוץ מזה נניח קריירה שמביאה את העוצמות שלה לידי ביטוי? האם אין לה חיים מלבד אותו סיפור של גירושין?

או אם ניקח את אותו בחור על כיסא גלגלים שנתתי קודם כדוגמה, האם עצם זה שהוא עולה ומרצה למרות מצבו, כבר שם אותו במקום סופר עוצמתי ומלא כח שבוודאי לא מגדיר אותו כנכה?

ככל שבחנתי לעומק את הפחד שלי מלהיות מתוייג כחולה סרטן, הבנתי שאני עושה דברים נוספים בחיי כמו לכתוב הרצאות ומופעים לאחרים, לביים, לכתוב ספרים בנושאים שונים, דברים שהם לאוו דווקא הסיפור הזה ובהקשר ישיר לסרטן. הבנתי שסיפור הסרטן הוא רק חלק (אמנם מהותי) ממי שאני ושזה רק טבעי שאלך איתו עד הסוף. יותר מזה, בזכותו גדלתי, התפתחתי, ולמדתי דברים שמשרתים אותי בשלל תחומים – עד כדי כך שהיום בזכותו נבנתה השליחות הגדולה של חיי, העסק שלי "הרצאות עם תוצאות!".

הסיפור שלכם יגדיר אתכם רק אם אתם תרגישו שהוא מגדיר אתכם… ובואו נודה על האמת, אם הסיפור שלכם מגדיר אתכם, אין לכם באמת הרצאה… בהרצאה (וזה מתכתב ישירות עם מה שפרסמתי פה לפני שבועיים בנושא ניגודיות) אתם עוברים מסע גיבור, שבו אתם מתחילים בנקודה נמוכה ומסיימים בנקודה גבוהה. עצם הפעולות שלכם, הכלים שאתם צוברים בדרך ועוזרים לכם להתמודד, והמצב החדש אליו אתם מגיעים, אוטומטית לא גורם לסיפור ולמצב שלכם להגדיר אתכם!
כדי שהסיפור יגדיר אתכם, אתם צריכים להיות קורבניים כל ההרצאה ולהשאר במקום נמוך.

ואגיד יותר מזה, אתם אלו ששולטים בסיפור שלכם, לא הוא בכם. אתם יכולים לבחור את המינון של הסיפורים אותם אתם חושפים, וכמה משקל אתם נותנים לנושא עצמו. הכל תלוי בכם!

אז מה יעזור לכם להבין ולהיווכח שהסיפור לא מגדיר אתכם ויעזור לכם לשחרר את המחשבה ולכתוב בכל הכח את הרצאת חייכם:

1. בדקו את המקום שאתם נמצאים בו היום, וראו שאתם בנקודה הרבה יותר גבוהה וטובה.

2. בדקו מה הדברים שלמדתם בדרך ושעזרו לכם לצאת מהמצב, וראו כמה דברים חדשים למדתם, כאלו שרלוונטים לתחומים נוספים בחייכם, וגם לחייהם של אחרים שישמעו את ההרצאה שלכם.

3. בדקו את ההישגים שלכם בעקבות מה שחוויתם, האישיים והמקצועיים וראו שהם לא מתכתבים רק עם נושא הסיפור שלכם.

4. בדקו תחומי עניין ודברים נוספים שאתם עושים בחייכם, ושאינם קשורים לאותו הנושא, ותיווכחו שאתם הרבה מעבר לרק אותו הסיפור.

לסיכום:
זיכרו, הסיפור שלכם הוא הכח שלכם! אל תהססו לשים אותו בפרונט.
תשתמשו בסיפור שלכם במינון שנכון לכם, תזכרו תמיד שיש בכם הרבה יותר רק ממנו, ועצם זה שאתם על הבמה זה הוכחה לכך.