הסיפור מנקודת הזמן של הגיבור

מה הייתם מרגישים, אם כשהייתם שומעים סיפור, בכל רגע נתון היו מסבירים לכם את האפקט הפסיכולוגי של הסיפור ושל הדמות, במקום פשוט לתת לכם להנות ממנו כמו שהוא ולהבין לבד את המשמעויות של מה שקורה והסאבטקסטים (התוכן הסמוי שבין השורות)?

הדבר הזה קורה הרבה מאוד פעמים בהרצאות. מרצים עולים לבמה ופשוט מסבירים את מה שהם מבינים היום לגבי מה שהתרחש בעבר. הם מפרשים את המהלך הפסיכולוגי שמאחורי הדברים שקרו להם ומשתפים אותו, במקום להיות בחווית הסיפור ובמקום הרגשי והתודעתי שהם היו אז, בזמן שהסיפור קרה באמת.

ניקח לדוגמה סיפור שהמהות המרכזית שלו היא: מישהי שרוצה לספר על כך שכשהייתה ילדה, הוריה עטפו אותה באהבה, נתנו לה הכל, והגנו עליה כל הזמן מרע, ובעתיד כשהתבגרה, ברגע הראשון שנפגעה ממישהו או ממשהו, לא היו לה את הכלים להתמודד עם הקושי, בגלל שהוריה לא נתנו לה להתמודד בעצמה עם אתגרים כילדה.

למען הדוגמה, נתרכז רגע בילדות עצמה. ניתן לספר את הסיפור בשני אופנים.

דרך 1:

"כשהייתי בת שש, ההורים שלי היו לוקחים אותי ואת אחיי לבתי מלון מפנקים ויוקרתיים, קונים לנו ממתקים, צעצועים, וכל מה שביקשנו. לבשנו את הבגדים הכי יפים, הכי חדשים, וכל הזמן הייתה בבית תחושה של שמח וטוב. גם כשאחי חלה במחלה קשה, סירבו לתת לנו לראות אותו הרבה, ובתקופה הזאת היו דואגים לקחת אותנו עוד יותר למלונות, עוד יותר לפנק אותנו ועוד יותר לגרום לנו לשמוח. אני זוכרת שיום אחד שאלתי את אמא שלי על מצבו, והיא אמרה לי 'הכל יהיה בסדר אל תדאגי' ונתנה לי עוד מתנה שקנתה לי".

דרך 2:

"כשהייתי בת שש, ההורים שלי לקחו אותי ואת אחיי, כל סוף שבוע לבית מלון מפנק ויוקרתי, בנוסף הם תמיד קנו לנו ממתקים וצעצועים. הם עשו את זה כל זה כי היה להם המון כסף. בנוסף הם דאגו שנהיה בשמחה בכל רגע. גם כשאחי חלה במחלה קשה סירבו לתת לנו לראות אותו הרבה, כי פחדו שנחשף לדברים קשים ונאבד את התמימות שלנו – ובגלל זה רק פינקו אותנו עוד ועוד. אני זוכרת שיום אחד שאלתי את אמא שלי על מצבו, והיא אמרה: 'הכל יהיה בסדר אל תדאגי' ונתנה לי עוד מתנה שקנתה לי – היא לא רצתה שאני אחווה כאב כילדה, ודחפה לי עוד מתנה כדי להשכיח ממני את העצב במקום לתת לי להתמודד איתו".

באיזה מהסיפורים הרגשת יותר חיבור והזדהות עם הדמות?
כמובן שבדוגמה הראשונה.

הסיבה לכך נעוצה בעובדה שבדוגמה מספר 1 המרצה סיפרה את הסיפור מנקודת המבט של הילדה, ואיך שהבינה אותם בזמן שהתרחשו. לא היה לה ידע של אדם מבוגר, ותובנות עמוקות על החיים, ולכן לא פירשה את המצב כאדם בוגר.

באופציה השניה, המרצה סיפרה את הסיפור מנקודת המבט של הבוגרת שהיא היום, עם הבנה של ההשלכות הפסיכולוגית של האירועים, מה שנקרא "חכמת הבדיעבד".
(למען הסר ספק, כמובן שיש מקום להבנות הללו, אבל רק בהמשך הסיפור, ככל שהדמות גדלה ומתפתח תודעתית, בדרך לאדם שהיא היום).

אם אתם רוצים לגרום לקהל להתחבר אליכם, ולחוות איתכם את הסיפור בעוצמה, אתם חייבים כאשר אתם מספרים סיפור, לספר אותו מזווית הראייה של הדמות שהייתם בזמן שהדברים קרו. הדמות שחוותה את האירועים שאתם מספרים בעבר, לא יודעת, לא חושבת ולא מבינה את הדברים שאתם מבינים היום בדיעבד.

כאשר אתם מספרים את הסיפור בדיעבד, אתם מונעים מהקהל להיות בחוויה, לעבור מהלך עם הדמות שלכם, והכי גרוע אתם משדרים שאתם לא סומכים על הקהל שלכם שהוא מספיק אינטליגנט להבין דרך הסיפורים שלכם, מה המהלך הפסיכולוגי שהדמות שלכם עוברת.

אז לסיכום, תספרו את הסיפור מנקודת הכאן ועכשיו של הדמות, ולא מהכאן ועכשיו של המספר (אתם) שכבר מכיר את הסיפור אחרי הרבה שנים.