אל תביא את השואה, תביא את הילדה הקטנה שמחזיקה ורד בשואה

לפני מספר שנים כשאשתי ואני עברנו טיפולים לא פשוטים בניסיון להביא ילד ראשון לעולם, הלכנו לראות הרצאה במועדון נחשב של מישהי שעברה ניסיונות דומים ובסוף הצליחה והביאה ילד לעולם.

חשבנו לעצמינו "הנה הזדמנות נהדרת לקבל קצת תקווה ואופטימיות בימים המורכבים שאנו עוברים".

התוצאה בסוף ההרצאה הייתה, שלא רק שלא יצאתי מחוזק, אלה שממש איבדתי רצון להביא ילדים לעולם.

הסיבה לכך הייתה שבמשך כל ההרצאה המרצה שיתפה כמה המערכת הרפואית מחורבנת, כמה הכל היה קשה, כמה תלאות היא עברה, וכמה היא לא מרוצה. מה שיותר הדהים אותי, זה שרק בסוף היא דיברה בקצרה וביובש על הלידה ועל הילד.

יצאנו מההרצאה, הסתכלנו אחד על השני וחשבנו אותו דבר:
– לא קיבלנו ערך מוסף
– לא היה מסר של תקווה
– לא הייתה אופטימיות
– לא ניתן ידע או כלים פרקטיים שנוכל להיעזר בהם.

אנשים לא באים לשמוע הרצאות כדי לשמוע שהעולם רע או שהמצב מחורבן, זה יש לכולם מספיק בחיים – הם באים לשמוע מה הטוב שאתה או את מצאתם באתגר שעברתם, כדי לעשות את חייכם לטובים יותר, ומתוך זה אנשים לוקחים טיפים, כלים וידע כדי לשפר את חייהם.

אגב, זה לא אומר כמובן שאי אפשר להעביר ביקורת בהרצאה. תכלס, זה אפילו רצוי! אך הביקורת צריכה להיות בונה ומקדמת, וכמובן מלאה באופטימיות.

הנה דוגמה לאחת כזאת מהרצאת הסטנדאפ שלי "הסרטן מת מצחוק":

לפני השתלת מח עצם שהייתי צריך לעבור הייתי מבועת. ישבתי מול רופא שאף פעם לא פגשתי, וכהרגלי צחקתי איתו כדי להפיג את המתח. הוא מצידו לא הרים את העיניים מהמחשב, התנהג באופן קר ומרוחק, עד שבאיזה שהוא שלב פשוט הביט בי ואמר "מה אתה צוחק? זה לא שיש לך סיבה לכך".
רופא אמר לי את זה!
שאלתי אותו "למה אתה אומר לי דבר כזה? אתה הרופא שלי, אתה זה שאמור לתת לי כח" והוא ענה "אל תלמד אותי את העבודה שלי, אתה יודע כמה חולים הידיים האלו הצילו?"
עניתי לו "אין לי ספק בכך, אני פשוט דואג מכל אלו שהפה שלך הרג".
הוא קם בעצבים ויצא מהחדר.

אני לא הסכמתי לעבוד איתו יותר ויצאתי לדרך עם רופא חדש.

על פניו, סיפור מתסכל שאמור להוציא את כל החשק מרופאים ומרפואה נכון?

אז זהו שלא! ולמה? בגלל שדאגתי באמצעות שני דברים שאמרתי ושעשיתי בהרצאה להכניס תקווה ואופטימיות לסיפור:

1. דיברתי על זה שגם היו המון רופאים מדהימים בתקופת הטיפולים, והוא ממש לא מייצג את כולם.

2. נתתי להם ערך אמיתי מהסיפור הזה – הרחבתי על כל העניין של הוצאת שליליות מהמרחב שלנו, ובכך בעצם לא הפכתי את העניין עם הרופא לאישי, אלא למסר הרבה יותר גדול, חשוב ומהותי.
*
כשאתם כותבים הרצאה, תחשבו בכל רגע כיצד ניתן לתת תקווה ואופטימיות לאנשים שנמצאים במצב שאתם הייתם בו.
זה מה שהופך הרצאה לכזאת שממלאת את השומעים אותה.