תתארו את, אל תדברו על!

אחד הדברים הכי חשובים ביצירת הרצאה מרתקת, מעניינת ושנחרטת בזיכרון ובלב,
הוא לגרום לקהל לחוות את מה שאתם עוברים כאן ועכשיו,
להיות אתכם במסע דקה דקה בכל רגע ורגע.

רגש הוא דבר שנצרב באנשים הרבה יותר מכל מילה או מעשה.

כמה פעמים יצאתם מהרצאה, סרט, הצגה או כל מפגש מהותי
והדבר הראשון שיצא לכם מהפה, היה: וואוו! מדהים! מרגש! זה נגע בי כל כך… !
אבל כשניסיתם להיזכר מה בדיוק נאמר,
זכרתם כמה משפטים פה, רגע שם.
בפועל, החוויה בגוף ובנשמה היא שהדהדה בכם הכי הרבה.

אחת הטעויות הנפוצות שמרצים עושים,
היא להרבות במילים שמסבירות על במקום לתאר את.
אתן לכם דוגמא מן הסרטים, שעבורי ממחישה זאת הכי טוב שיש:
דמיינו שאתם רואים זוג שיושב בבר ומדבר.
הם קצת נבוכים, אבל יש בניהם כימיה טובה.
אתם מתחילים להסתקרן, להתעניין ואפילו לחוש הזדהות,
ואז…
שומעים קריין ברקע (שתוך כדי, תמונות רצות ברקע וממחישות את מה שהוא אומר):
"ג'יין ודייב הרגישו מאוהבים, הם מעולם לא חשו כך בעבר
(קלוז אפ עליהם עם חיוך מאוהב),
זה הרגיש כאילו הם הכירו עוד בגלגול קודם.
הם החליטו לקחת את זה צעד קדימה ולמסד את הקשר ביניהם,
(דייב כורע ברך ומציע נישואים)
ואפילו להרחיב את המשפחה המאושרת (תמונה שלהם עם תינוק).
והם חיו את חייהם באושר ובעושר עד עצם היום הזה…
ולאחר קריינות זו, הסרט ממשיך כרגיל.

כמה פעמים יצא לכם לראות סצינות כאלו?
כשאני רואה כאלו יצירות, אני מרגיש ששללו ממני את הרגש, גנבו ממני את החוויה.
באותה מידה יכולתי לקרוא את הקומוניקט של היצירה ב – 2 דקות.
הייתי מקבל את אותה האינפורמציה ובמקביל חוסך המון זמן וכסף.
ויותר מזה!
הקריינות המזרזת הזו, גורמת לי לא להזדהות עם הדמויות,
כי אני מרגיש שלא באמת הכרתי אותן ועברתי איתן מסע דרך האישיות והחוויה שלהם.

ומכאן למסקנה שלנו:
על מנת לגרום לקהל להיות בחוויה וברגש כל הזמן,
צריך לתת לו תחושה בכתיבה ובהגשה, שהכל קורה כאן ועכשיו, לא בדיעבד.