תחיו עד הסוף את מי שאתם על הבמה ומחוצה לה

לפני מספר חודשים הלכתי לשמוע הרצאה מומלצת בנושא תקשורת מקרבת בין בני אדם.
המרצה הסביר את החשיבות של האדיבות, ההקשבה לצד השני, קשר העין, החיוך ועל כמה חשוב לתת לאדם שעומד מולך הרגשה שהוא חשוב.
הוא הציג שקפים מדהימים שמראים מה קורה במח של הצד השני, כשאנו פועלים בצורה אוהבת ואכפתית, ואיך זה גורם לו להתקרב אלינו ולהרגיש נח יותר.
לאחר ההרצאה, ניגשו אליו מספר אנשים, בניהם אני, כדי לשאול שאלות ולשמוע עוד מחכמתו.
להפתעתי, הוא היה קצר בתשובותיו, ארז תוך כדי שיחה את הציוד שלו, ובקושי העיף מבט למי שדיבר אליו.
אחרי שתי דקות, הוא ציין באופן קר שהוא מאוד ממהר ויצא מבלי לומר מילה נוספת.
באותו רגע איבדתי את כל האמונה במה שהוא אומר ובתפיסת חייו.
זה לא שאי אפשר להיות לא סבלניים בחיים אם אתה מרצה על תקשורת מקרבת, אבל הטיימינג היה גרוע מאוד.

אחד הדברים שגורמים לקהל ללכת עם מרצה לאורך זמן וליישם את דבריו, הוא כאשר הם רואים שהוא חי את הדברים עליהם הוא מדבר.
Walk the talk

הרבה מאוד מרצים מדברים על נושא מסוים
ולאחר מכן חיים את חייהם כאילו הדבר שדיברו עליו – לא נוגע אליהם.
זה יוצר פער שגורם לחוסר אמון בינם לבין הקהל שלהם.

אני חי את המהות הכי עמוקה שאני מדבר עליה,
דרך חדר העבודה שלי (תמונות מצורפות).
אני מאוד מחובר לילד הפנימי שבי, ודואג לתחזק איתו את הקשר בכל רגע ולשדר את זה גם כלפי חוץ, וכמובן גם על הבמה! ע"י הכנסת הומור וקלילות וגם בחיי היום יום.