יום אחד, חבר טוב שאל אותי "מה הבעיה שלך? למה אתה לא יוצא החוצה עם ההרצאה שלך?!"
באותו הזמן ההרצאה שלי, "הסרטן מת מצחוק", הייתה מוכנה כבר במשך שלוש (!) שנים, כתובה במלואה עם סיפור חזק ומעורר השראה, השליחות בערה בי… לכאורה הכול היה שם כדי שאפרוץ איתה החוצה אבל לא מצאתי את היכולת לעלות לבמה. למה?
חשבתי על זה לעומק, ופתאום קלטתי – יש לי חסם גדול מאד שעוצר אותי וזה הפחד להיחשף עם חומרים אישיים כל כך. הטריד אותי מה יחשבו עליי, מה אם אני אראה חלש בעיני אחרים, מה יקרה אם החולשות שלי ייחשפו?!
ישבתי לקרוא שוב את ההרצאה שלי, ושמתי לב שבכל המקומות שבהם אני אמור לפרט מה התחושות הקשות שלי, לתאר רגעים כואבים, מביכים, מאתגרים, בכל המקומות האלו אני כותב במספר שורות בודדות או בכלל לא, מבלי באמת להתמודד עם הקשיים.
כלומר, לא רק מול הקהל פחדתי להיחשף ולהתמודד מולו במקומות האלה, אלא אפילו ביני לבין עצמי! הבנתי שאם אני לא אתמודד עם החסם הזה ואפתור אותו באומץ ובאמת, ההרצאה תישאר בינונית במקרה הטוב. במשך שבועות הסתכלתי לקושי 'בעיניים'. נברתי בעמקי הנשמה שלי, חזרתי לזיכרונות הכואבים שניסיתי להדחיק, התעמתי עם החששות הכבדים, עד שלבסוף אזרתי אומץ להתגבר על החסם שלי ולעלות לבמה.
מלבד העובדה שהרגשתי הקלה והבנתי שזה בסדר גמור להיות חשוף, ושאני לא חייב לתת תחושה שאני סופרמן מול אנשים, הקהל בעצמו היה הרבה יותר מרותק להרצאה והרגשתי שהוא ממש מקבל כוח ומעביר לי כוח חזרה. עצם זה שנחשפתי כל כך גרם להרצאה הזאת לרוץ מעל 200 פעמים בארץ ובעולם מול עשרות אלפי אנשים, בנוסף ההרצאה הזאת נתנה השראה למתמודדים עם סרטן, לבני משפחותיהם, ולכל מי שמתמודד עם אתגר בחייו, והייתה פתח לעוד שלל יצירות כמו סדרת טלויזיה, הוצאת ספר, סדנאות, TEDx ועוד.
החסם הזה שלי הוא רק אחד. שמתי לב שיש חסמים נוספים אצלי וגם אצל רוב המרצים איתם אני עובד על ההרצאות שלהם.
חסמים בכתיבת הרצאה הם כל מה שמונע מאיתנו לכתוב ולצאת החוצה עם ההרצאה הכי עוצמתית שיש, ולגרום לקהל לחוות אותנו בעוצמות גבוהות, להיות מעוררי השראה. החסמים יכולים לנבוע או ממקומות רגשיים (כמו במקרה שלי) או פשוט מחוסר אינפורמציה וידע בכל הקשור לחוקים ולכללים של כתיבת הרצאה חזקה.
בסופו של דבר, לכולנו יש חסמים כאלו או אחרים, אנחנו יכולים לתת להם לעצור אותנו מלהגשים את מה שחשוב לנו באמת ולהיות בתחושת החמצה צורבת, או שאנחנו יכולים להתמודד איתם, לצמוח מהם ולצאת עם הרצאה סוחפת ומלאת ערך לקהל שלנו.
אני מאמין שאם הגעתם עד לכאן אתם רוצים להתמודד באומץ עם החסמים שלכם. החלטתי לשתף אתכם בשלושה חסמים וללמד אתכם איך להתמודד עם כל אחד מהם בהצלחה.
אלמד אתכם מה ניתן לעשות כדי לסלק אותם ולפעול אחרת.
אני מבטיח לכם שאם תפעלו לפי ההנחיות שלי, תראו תוצאות מיידיות: ההרצאה שלכם תשודרג באופן משמעותי, ותגרום לקהל להיות מרותק אליכם ואל הסיפור שלכם!
כשחליתי בסרטן, בת דודה שלי, שהייתה אז בת 9, נתנה לי במתנה טבעת בשווי של חצי שקל. היא אמרה לי שזה מה שיציל אותי מהסרטן! הטבעת הזאת העניקה לי כוח יותר מכל דבר אחר. למה אני מספר לכם את זה? תיכף תבינו.
אני שומע לא מעט, מאנשים שרוצים לכתוב הרצאה, את המשפט הבא: "אני לא רוצה לדבר על הנושא הזה, הוא קלישאה!". ובכן, קלישאה היא משפט (או תובנה) שהערך והמשמעות שלו היו כל כך גדולים, עד כדי כך שאנשים השתמשו בו עוד ועוד והעצימו את חייהם באמצעותו. לאחר שחזרו עליו שוב ושוב (ומי לא רוצה לחזור על דברים שעושים לו טוב?) – אנשים התחילו להגיד "זאת קלישאה".
תכלס, אני בעד קלישאות, כי הבסיס שלהן תמיד עוצמתי. לעומת זאת כשאנשים משתמשים במשפטים מעצימים באופן קלישאתי – זאת כבר בעיה.
אז איך להשתמש במשפטים ובתובנות עוצמתיים מבלי שהם ישמעו קלישאתיים?
מצמידים סיפור אישי
כאשר הסיפור שלנו מגבה את התובנה שאנו רוצים לתת, אז אוטומטית היא לא יכולה להיות קלישאתית. הסיפור הוא אסמכתא וחותמת לכך שיש אמת מאחורי האמירה שלנו והדבר הזה אכן אפקטיבי ועוצמתי.
לדוגמא: הביטוי 'הומור מרפא' יכול בהחלט להישמע קלישאתי (על אף שהוא נכון!) אם זורקים אותו לאוויר פעם אחר פעם ללא שום הקשר. אבל כאשר הצמדתי את הביטוי הזה למסע שלי להחלמה מסרטן, שבו ניתנו לי 5% סיכוי לשרוד, ועשיתי במהלכו סטנדאפ על המחלה תוך כדי ההתמודדות, הדבר כבר הפסיק להיות קלישאה כי הבאתי הוכחה חותכת שזה עזר לי.
מוצאים את הדרך להגיד את זה בצורה שהכי מדויקת לסיפור שלכם, לאופן שבו אתם רואים את החיים, ולא כפי שכולם אומרים את זה.
בסדנה שלי לכתיבת הרצאות "פשוט לכתוב הרצאה!" אני אומר לאנשים במפגש הפתיחה: "החדשות ה'רעות' הן, שאתם לא ממציאים את הגלגל, כולם כבר דיברו על הכול. החדשות המצוינות הן, שאף אחד לא יכול לספר את זה כמוכם, לאף אחד אין את הסיפור הייחודי שלכם, ואף אחד לא רואה את המציאות דרך העיניים שלכם".
זוכרים את הסיפור על בת הדודה שלי והטבעת – במופע שלי "הסרטן מת מצחוק", אחת התובנות העיקריות היא ש"אמונה נותנת לנו כוח". על פניו זה עלול להישמע כמו קלישאה, ולמרות שיכולתי להשתמש במשפט הזה ככה כמו שהוא במופע שלי, בחרתי להגיד אותו אחרת: "לא משנה במה תבחרו להאמין, העיקר שתאמינו במשהו שיחזק אתכם."
אותי חיזקה הטבעת.
זאת הייתה הדרך הייחודית שלי לראות את זה, וגם הצמדתי לזה את הסיפור על בת דודתי שיגבה את התובנה!
אל תפחדו מקלישאות, תביאו את עצמכם, דרך הסיפור הכי חזק שלכם וראיית החיים שלכם, כי האמת היא לא קלישאה, ועליה אף אחד לא מערער.
#בהתחלה
כשהחלמתי מסרטן, הרגשתי שבעקבות החוויות שעברתי, אני מבין הרבה דברים על החיים ועל איך נכון לחיות אותם והיה לי חשוב דרך ההרצאה שלי "הסרטן מת מצחוק" לשתף אחרים בתובנות ולגרום להם לראות את מה שאני ראיתי.
#הטעות
מצד אחד זה מבורך, חשוב היה לי לתת לאחרים כוח, מצד שני הטעות הגדולה שלי הייתה שהייתי בטוח שזה שאני חוויתי את הדברים האלו נותן לי את הזכות לקבוע שזה נכון גם עבורם. הדרך שלי לעשות זאת הייתה להשליך עליהם את כל החוויות שלי במקום לספר להם מה אני עברתי ולתת להם לחוות את זה דרכי. או במילים אחרות, דיברתי אליהם בגוף שני רבים במקום בגוף ראשון יחיד.
משפטים כמו:
"אנחנו עסוקים בחיים בשטויות במקום במהות"
"כולנו עסוקים בהישרדות במקום להגשים את עצמינו"
"אנחנו שוהים המון בעצב במקום לראות דברים בהומור"
כשפעלתי ככה הקהל הרגיש מותקף ומואשם, מה שכמובן הרחיק אותו ממני וחטא למטרה שלשמה בניתי את ההרצאה מלכתחילה.
#התיקון
כשאנחנו מספרים סיפור, חשוב לספר אותו דרך החוויה שלנו, בגוף ראשון יחיד. הקהל מספיק חכם ואינטליגנט להבין איפה זה פוגש אותו באופן אישי. רק כשהבנתי את זה (אחרי שמספר אנשים העירו לי על כך – תודה לכם על הכנות!), התחלתי לדבר את הטקסטים שלי בגוף ראשון יחיד ולספר מהחוויה שלי בלבד.
שיניתי את הטרמינולוגיה ל:
"הרגשתי שכל חיי אני עסוק בשטויות במקום במהות החיים"
"הייתי עסוק בהישרדות במקום להגשים את עצמי"
"שהיתי המון בעצב במקום לראות דברים בהומור"
מייד הרגשתי את ההבדל וכיצד הקהל מצליח להזדהות ולהתחבר דרך הסיפור שלי.
#מה לעשות תכל'ס
מובן שצריך בנקודות מסוימות בהרצאה לקשר את המסרים לחיים של הקהל, אבל זה רק אחרי שהם מרגישים בטוחים ורואים את עצמם דרך הסיפור שלכם. אם אנחנו רוצים לגרום לקהל להקשיב לנו ולהתחבר למסרים שלנו חשוב מאוד שנדבר בגוף ראשון יחיד במקום בגוף שני רבים, זה ההבדל בין 'עוד הרצאה' לבין 'הרצאה עוצמתית'!
לפני מספר חודשים הלכתי לשמוע הרצאה מומלצת בנושא תקשורת מקרבת בין בני אדם. המרצה הסביר את החשיבות של אדיבות, הקשבה לצד השני, שמירה על קשר עין, חיוך, ועד כמה חשוב לתת לאדם שעומד מולך את ההרגשה שהוא חשוב. הוא הציג שקפים מדהימים שמראים מה קורה במח של הצד השני, כשאנו פועלים בצורה אוהבת ואכפתית, ואיך זה גורם לו להתקרב אלינו ולהרגיש נח יותר.
לאחר ההרצאה, ניגשו אליו מספר אנשים, בניהם גם אני, כדי לשאול שאלות ולשמוע עוד מחוכמתו. להפתעתי, הוא היה קצר בתשובותיו, ארז תוך כדי שיחה את הציוד שלו, ובקושי העיף מבט אל מי שדיבר אליו. אחרי שתי דקות, הוא ציין באופן קר שהוא מאוד ממהר ויצא מבלי לומר מילה נוספת.
באותו רגע איבדתי את כל האמונה במה שהוא אמר ובתפיסת חייו.
זה לא שאי אפשר להיות לא סבלני אם אתה מרצה על תקשורת מקרבת, אבל הטיימינג היה גרוע מאוד.
הרבה מאוד מרצים מדברים על נושא מסוים אבל חיים את חייהם כאילו הדבר שדיברו עליו – לא נוגע אליהם. זה יוצר פער שגורם לחוסר אמון בינם לבין הקהל שלהם.
אחד הדברים שגורמים לקהל 'ללכת' עם מרצה לאורך זמן וליישם את דבריו, זה שהם רואים שהוא חי את הדברים עליהם הוא מדבר – Walk the Talk.
אני חי את המהות הכי עמוקה שאני מדבר עליה, דרך חדר העבודה שלי (תמונות מצורפות). אני מאוד מחובר לילד הפנימי שבי, ודואג לתחזק איתו את הקשר בכל רגע ולשדר את זה גם כלפי חוץ, וכמובן גם על הבמה, ע"י הכנסת הומור וקלילות, גם בחיי היום יום.
כאשר לקוחות מגיעים אליי לחדר העבודה, הם מגלים חדר מלא צעצועים ודברים אשר גורמים לי להרגיש ילד. זה גורם לי לא רק להיות הרבה יותר יצירתי ואנרגטי, אלא זה גם משדר את האני הכי מהותי שלי, מבלי להתבייש או לחשוש ממה שיחשבו עלי, ואוטומטית הדבר משחרר גם אצל האנשים שמולי המון חסמים.
אחד המסרים שאני מאוד מאמין בהם בחיים, ועושה הכול כדי להנחיל אותו בזמן כתיבת הרצאות עם לקוחות, הוא החיבור לילד הפנימי שבתוכנו, ולתת לו ביטוי בצורה הכי עמוקה גם בכתיבה וגם על הבמה. אני מאמין שכאשר אתה פועל כך, רוח השטות נחה עליך והמון חסמים שקשורים ל: 'מה יחשבו עליי', או 'איך אראה או איך יתפסו אותי אחרים' נעלמים. מה שבהכרח הופך אותך לאדם משוחרר יותר ופרפורמר טוב יותר.
ההרצאה שלכם לא נגמרת כשאתם יורדים מהבמה! היא ממשיכה אתכם בכל רגע ורגע ומייצגת את האני הכי עמוק שלכם. הקהל יודע לזהות בשנייה, מתי עומד מולו מישהו שחי את ה'אני מאמין' שלו עד הסוף, ומתי מישהו שרק בא להעביר חומר מול הקהל, מה שנקרא 'לדפוק כרטיס' וללכת הביתה. ההרצאה ונושא ההרצאה שלכם, הם שיקוף של האמת הכי עמוקה שלכם לגבי העולם, לגבי איך שאתם תופסים את הדרך הכי מהותית ונכונה להתנהל בו. כאשר אתם מציגים את ההשקפה הכי אישית שלכם לקהל ומתרגמים אותה למילים, היא חייבת לעבור סינון דרך הפילטר של האמונות ושל המסרים שלכם.
לכו עד הסוף עם מי שאתם, גם על הבמה ולא פחות חשוב גם לאחר שירדתם ממנה!
© כל הזכויות שמורות לאייל אלטויל
רוצים לבנות הרצאה או סדנה?
השאירו פרטים ונחזור אליכם:
נשמח לדבר איתך 🙂
© 2023 All Rights Reserved
יש לי תחושה שאם הגעת עד לכאן, את/ה באמת רוצה להעביר הרצאות מעולות.
אז הנה משהו שיכול לעניין אותך:
איך לזקק את הרעיון המרכזי שלך לכדי מסר חד וברור – שהקהל שלך לא ישכח?
המדריך הזה חושף את השיטה שפיתחתי אחרי שנים של בניית הרצאות מול קהלים שונים.
2 דקות של קריאה, השפעה לשנים רבות.
לחץ כאן לקריאה