שיר – תמימות

מתגעגע לימים שדבר לא ידעתי

לזמנים שבהם מהלב חשבתי

שפשוט התנהלתי ופרקתי כל עול

כמו ילד קטן בארגז של חול

מתגעגע לימים שהכול היה חדש

שמכל מראה עיניים הייתי נרגש

שאוזניי חיבקו כל מילה שקלטו

ובאמונה שלמה אותם ליקטו

מתגעגע לימים של אמון מלא

בלי ששום ספק בראשי עולה

את נפשי חשופה לראווה הצגתי

ועל כל מי שנקרה בדרכה סמכתי

מתגעגע לימים של ילדות אבודה

של דמיון עמוק במציאות רדודה

חלומות רחוקים שנראו כה קרובים

שמבלי שהתגשמו היו בי נחווים

מתגעגע לרגעים ללא שום התחייבות

בלי עתיד שפתח וללא כל ערבות

להווה מתקיים חסר קישור לעבר

בלי לברוא דאגות משום דבר

מתגעגע לימים שהייתה משמעות

ולא כל בעל דעה היה איש של מהות

שלאמירה עם עומק הייתה חשיבות

ולא נהיית גאון הדור מכל שטות

מתגעגע לימים שהייתי טיפש

שמשום דבר לא הייתי חושש

שהייתי משוכנע שלנצח אחיה

ואין סיכוי שפה לא אהיה

לעולם שנראה לי רחוק כל כך

ועדיין לאחוז בו כל רגע מוכרח

כדי להצליח לשרוד עוד רגע שפיות

ובחיים של מוות ליצור לי חיות