ההבדל החשוב בין פרפקציוניסט למקצוען

לפני כחצי שנה הייתי בהרצאה, הכל הלך מצויין, והייתה זרימה נהדרת, כל עוד הקהל הקשיב, והעניינים הלכו לפי התוכנית של המרצה. באיזה שהוא שלב אחד האנשים בקהל התחיל לדבר עם מי שלידו בזמן שהמרצה דיבר. נשים בצד את העובדה שלטעמי זה פחות מכבד, אבל העניין המרכזי פה הוא שהמרצה איבד את זה לגמרי, ופשוט צעק בתקיפות לבחור שדיבר "אפשר בבקשה להיות בשקט, זה מוציא אותי מריכוז". הייתה הרגשה שהמרצה איבד שליטה ונוצרה תחושת חוסר נעימות בקהל. למה זה קרה?

אחד הדברים שהכי פוגעים במרצים, בזמן יצירת ההרצאה, או בלהביא עצמם לידי ביטוי על הבמה, ובגדול הרבה פעמים מונעת מהם הם להתקדם, זה פרפקציוניסטיות.

הרבה פעמים אני שומע מרצים שאומרים, "אני לא יכול לעלות ככה עכשיו עם ההרצאה, היא עוד לא מושלמת ואני פרפקציוניסט!" או כשהם על הבמה הם פתאום מאבדים את הסנטר כאשר מישהו הזיז אותם במילימטר מהתכנית המקורית שלהם, או שהם יורדים מהבמה, ולא מפסיקים לשפוט את עצמם על "למה שכחתי את המשפט הזה" או "הקהל לא צחק ברגע הזה" או "איך לא עבדה לי המצגת" וכו'.

הגיע הזמן להגיד את זה אחת ולתמיד, פרפקציוניסטיות פוגעת בכם הרבה יותר מאשר עושה לכם טוב. פרפקציוניסטיות שמה לכם משקולות על הכתפיים, מכבידה לכם על הראש, מכריחה אתכם להגיע לאיזה סטנדרט של שלמות שקבעתם לעצמכם, ולא באמת יכול להתקיים במציאות.

האם ביום יום שלכם, הכל יכול ללכת תמיד חלק? האם אין תקלות שאתם מתמודדים איתם? אותו דבר על הבמה.

אז יבואו אנשים ויגידו לי: "אז לא להשקיע, לא לצפות להיות הכי טוב, לא להתכונן ולהתארגן להרצאה שלי, לא לתת את כל כולי?" והתשובה היא ברור שכן! אבל זה נקרא מקצוען ולא פרפקציוניסט. מקצוען יודע לתת את כל כולו עד הרגע האחרון, כולל על הבמה, אבל עם זאת להבין שהוא בתהליך, שזה בסדר לטעות, שלא תמיד הכל יכול להיות מושלם, ואז הוא יכול להתקדם מפעם לפעם, מוריד מעצמו המון לחץ ומתח מיותרים. הוא מתקן מפעם לפעם ונמצא בהתקדמות מתמדת.

ההבדל בין פרפקציוניסט לבין מקצוען יכול להישמע אולי בקטנה, אבל האמת היא שההבדל הוא עצום.

ההבדל המהותי בין פרפקציוניסט לבין מקצוען נעוץ בעניין של שחרור שליטה. כאשר אנחנו מבינים שאין לנו שליטה באמת על מה עתיד לקרות, (על הבמה ובכלל), על תגובות הקהל, על מה שיקרה לנו תוך כדי ההרצאה, אנחנו יכולים לתת את המאה אחוז שלנו לרגע הזה, לעלות לבמה ופשוט להיות ברגע. כאשר אנחנו מחפשים שליטה, שהכל יהיה מדוייק ומושלם, אנחנו לא באמת ברגע הזה, אלא בניסיון לייצר תוצאה שקבענו לעצמנו, ובגדול מנסים כל שנייה להגיע לתמונה הפרפקציוניסטית שיצרנו לנו בראש.
בעצם אנחנו לא מרגישים את הקהל לא חיים את הכאן ועכשיו, ובכך מונעים מעצמנו ומהקהל חוויה מקסימלית.

ואם נחזור לבחור שצעק לעבר האדם בקהל שדיבר באמצע ההרצאה, הוא ניסה להיות בשליטה, וברגע שהפרפקציוניסט שבו הוזז מממקום המבטחים, הוא פשוט התפרץ.
מקצוען היה מגיב בהומור, מבקש בנועם להפסיק לדבר, או ממשיך למרות הכל, עד שיפסיקו לדבר.

אז תמשיכו לתת את כל כולכם ולהיות מקצוענים, ותזכרו תמיד יש זמן לתקן ומושלם זה מילה של פרפקציוניסטים.